החלטה בתיק ב"ש 1339/10

כללי

זוהי עתירה שנייה לגילוי ראיה חסויה בתיק המתנהל נגד העותר, המואשם בעבירות ביטחוניות שונות, ביניהן מעורבות בפיגוע התאבדות שהתרחש ברחוב אלנבי בתל אביב, בתאריך 30/3/02.

בעתירה הנוכחית, כבקודמתה, עותרת הסנגוריה לקבל לידיה הקלטה המתעדת את חקירתו של אחד מעדי התביעה המרכזיים, עמאד עכובה (להלן: עכובה). הסנגוריה מציינת כי במהלך עדות חוקר השב"כ שחקר את עכובה, נשאל העד האם בוצעה הקלטה של החקירה ובתגובה השיב העד כי התשובה לשאלה זו חוסה תחת תעודת החיסיון שהוצאה בתיק.

הסנגוריה יוצאת חוצץ נגד תשובה זו, המגובה בעמדת התביעה הצבאית. לטעמה, נהיר לכל כי חקירות מוקלטות, ועל כן, יש לדחות מכל וכל את הניסיון להותיר את עצם קיומה של הקלטה בגדרי החיסיון.

על כך מוסיפה הסנגוריה כי אינה מעוניינת בחשיפת שיטת ההקלטה, אלא בתוכן הדברים בין בהקלטה עצמה ובין בתמליל, אשר יוכלו לסייע לטענה כי הודעת עכובה הנ"ל נמסרה כחלק ממשא ומתן לכריתת הסכם "עד מדינה" אותו ניהל העד מול חוקר השב"כ, וזאת לאחר שחוקר אחר חשף בפניו קודם לכן את פרטי הודעתו של מעורב אחר בפרשה, והכל במטרה לקבל הטבות שונות. הסנגוריה אף מטעימה כי טענה זו מבוססת היטב בחומר הראיות הגלוי, בו פירוט דבריו של העד אל החוקר.

זאת ועוד, טוענת הסנגוריה כי גם אם ביהמ"ש יתרשם שאין בתוכן הקלטות החקירה כדי להועיל להגנת העותר, גם חשיפת עצם קיומה או העדרה תצמיח תועלת רבה להגנה.

התביעה הצבאית דבקה בעמדתה כי אין לחשוף את קיומן של הקלטות מחקירת העד ואף לא תוכן הקלטות אלה אם קיימות. לגישת התביעה, לא רק שאין בחשיפת שניים אלה כדי לסייע להגנת העותר, אלא כי יש בדברים כדי לגלות שיטת חקירה של שירות הביטחון הכללי ובכך לפגוע קשות בביטחון האזור.

דיון והכרעה

אציין כבר כעת כי בתום שמיעת טיעוני הצדדים נערכו שלושה דיונים במעמד צד אחד, במסגרתם שמעתי את הסברי נציגי שירות ביטחון הכללי הן במישור העקרוני והן בנוגע לעניין הפרטני.

להלן נדון, על כן, בשאלות שהתעוררו בעתירה הנוכחית.

המסגרת הנורמטיבית

עמדנו לא פעם על המסגרת הנורמטיבית לעתירות כגון זו העומדת לפתחנו היום. סעיף 87 לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב], ה'תש"ע-2009 (מקבילו של סעיף 9א לצו בדבר הוראות ביטחון בנוסחו הקודם), קובע כי ביהמ"ש יבחן עתירה לגילוי ראיה חסויה תוך כדי איזון בין הצורך לגלות את הראיה לשם עשית צדק לבין העניין שיש לא לגלותה.

שני מושגים קוטביים אלה פורשו בפסיקת ביהמ"ש הצבאיים בהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון,  ודי אם נסכם בקצרה את ההלכות הרלוונטיות ביותר לעניינו.

ראשית, קבעה הפסיקה שתי מדרגות באשר לצורך לגלות את הראיה. מקום בו הראיה הנדרשת עשויה באופן סביר להביא לזיכויו של הנאשם, הרי שזו תימסר להגנה, יהיו טעמי החיסיון חשובים ככל שיהיו (ובמצב זה עומדת בפני התביעה האפשרות לחזור בה מכתב האישום על מנת למנוע את חשיפת הראיה). במדרגה השנייה, מצויות ראיות אשר תרומתן להגנה מתפרסת על פני סקאלה רחבה, הנעה מתרומה משמעותית ועד לעניין שולי. במצב דברים זה, אשר יש לומר כי הוא השכיח יותר, נדרש ביהמ"ש לערוך איזון בין התועלת שתצמח להגנה מחשיפת הראיה לבין הפגיעה באינטרס הציבורי המוגן כתוצאה מחשיפה זו (ראה לדוגמא ע"פ 5114/97 סלימאני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 721).

את האיזון הנ"ל מבצע ביהמ"ש בשים לב לעובדות ולנסיבות של המקרה הספציפי העומד להכרעה במשפט. חיוניות הראיה אינה נבחנת, על כן, על יסוד השערות כלליות, אלא בשים לב לאישום, לחומר הראיות הכולל ולקו ההגנה בו נקט הנאשם (ראה בש"פ 1924/93 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 766, ע"פ 889/86 מאזריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 433,  ב"ש איו"ש 2562/05 ג'מהור נ' התוב"ץ, ב"ש 3537/09 ריאן נ' התוב"ץ).

זאת ועוד, לנוכח מהות ההליך, החורג מעיקרון האדוורסריות המקובל במשפט הישראלי, נדרש בימ"ש למלא את מקומו של הסנגור, עד כמה שדעתו משגת (עניין מאזריב הנ"ל).

הקלטת חקירות השב"כ- האם מהווה שיטת חקירה הראויה לחיסיון

על רקע האמור, נתייחס תחילה לדרישת הסנגוריה לחשיפה עקרונית של קיום הקלטות מחקירות שירות הביטחון הכללי.

לטעמי, דרישה זו אינה תואמת את הרציונל העומד מאחורי סעיף 87  לצו הנ"ל ושל מקבילו הישראלי, סעיף 44 לפקודת הראיות, תשל"א-1971.